קהות חושים / ד"ר צביקה רייטר

ניסויים בבעלי חיים משמשים ככלי מרכזי לקידום הידע המדעי בכלל והרפואה בפרט. האם כלי מחקרי ותיק זה שנמצא בשימוש כבר מאות בשנים, הוא תמיד היעיל ביותר?

האם שימוש בחיות כאלמנט מעבדה, ממש כמו מבחנה, אינו ראוי שיעורר שאלות מוסריות? האם די במערכת הבקרה הקיימת על הניסויים (שהשתפרה מאוד בשנים האחרונות), והאם היא עושה עבודתה כהלכה?

מדי שנה מוקרבים בישראל מאות-אלפי בעלי חיים ואולי יותר על מזבח "ניסויים בבעלי חיים". לפני מאות שנים, כאשר המדע היה עדיין מושג בלתי מפותח, סיפקו בעלי החיים תשובות לשאלות שאי אפשר היה לענות עליהן בדרך אחרת.

מן הראוי שמדי כמה שנים יעצרו המדענים וישאלו את עצמם שאלות בדבר נחיצות הניסויים, יציבו שיקולי רווח והפסד ויעלו סוגיות נוספות, שיכולות לחסוך סבל נורא מחסרי האונים - חיות המעבדה.


אנשים אינם עכברים

לפני שנים אחדות זכו כמה עכברים מלאי גוף יחד עם כמה מדענים ורופאים לתהילת יום. אותם עכברים שמנים איבדו ממשקלם באופן ניכר ומובהק, לאחר שטופלו בחומר כימי טבעי - לפטין (Leptin). אוכלוסיית השמנים האנושיים צהלה: מעתה ניתן יהיה לזלול ללא הגבלה. בעזרת גלולת לפטין נהיה רזים וחטובים, חשבו השמנים התמימים. אולם, מחקרים שנערכו בהמשך בבני אדם הצביעו על כך, שהשמחה הייתה מוקדמת ובעצם מיותרת. לפטין לא ישמש, ככל הנראה, כגלולת הרזיה (או כזריקת הרזיה) אצל בני אדם. הסיבה: אנשים פשוט אינם עכברים. לפטין, כמו כל חומר אחר, פועל בדרך שונה בתנאי סביבה שונים. גופו של האדם מציג תנאי סביבה אחרים ושונים מאלה שמציג גופו של העכבר - זאת יודע כל מדען. בעצם, זאת יודע כל ילד.

ניסויים בבעלי חיים- על תומכים ומתנגדים

חוקרי ההיסטוריה הרשמית של הרפואה ושל המדע, מציינים את תרומתם של ניסויים בבעלי חיים (בלטינית ויויסֶקציה) להרחבת הידע המדעי הבסיסי על מבנה הגוף ותפקודיו הפיזיולוגיים השונים. כמו כן הם מציינים את תרומתם של הניסויים בבעלי חיים לקידום הרפואה ההומנית: פיתוח תרופות למחלות אקוטיות וכרוניות, שיפור טכניקות כירורגיות וקידום אמצעי האבחון והטיפול הרפואיים. מנגד, יש מתנגדים רבים לניסויים בבעלי חיים; חלקם מתנגדים לכך על בסיס עקרונות פילוסופיים, מוסריים ואתיים, ואחרים, ביניהם גם מדענים ורופאים, מתנגדים לכך מטעמים מדעיים. המתנגדים לניסויים טוענים, כי התלות במתודה ניסויית זו (שכמעט לא השתנתה במשך עשרות רבות של שנים) מובילה לקיפאון מחשבתי ויצירתי ולטעויות בסיסיות, לעתים קטלניות, אינה תורמת, ולעתים אף מעכבת את התקדמות המחקר המדעי והרפואי.

חילוקי הדעות בין המתנגדים לניסויים בבעלי חיים לבין התומכים בהם כה עמוקים, עד שהתקשורת והדיאלוג בין נציגי הקבוצות כמעט שאינם קיימים. למעשה, לא רק המתנגדים לניסויים בבעלי חיים אלא גם חוקרים רבים התומכים בניסויים ומבצעים אותם, מצהירים כי מספר הניסויים המתבצעים ומספר החיות המוקרבות הוא עצום ומוגזם, וכי הפיקוח על הניסויים לקוי. רבים מהחוקרים טוענים, כי ניסויים רבים הם חסרי טעם, ולא רק בבחינה רטרוספקטיבית אלא גם מתוך בחינת ההווה. חוקרים רבים מודעים למגבלות הרבות של המודלים שנבנו על פי ניסויים בבעלי חיים, אולם הכרת המתודה וזמינות בעלי החיים גורמים להם להמשיך במלאכתם. למרות ההצהרה כי "יש לכבד את בעלי החיים", יודע כל חוקר, כי בעלי החיים מקבלים אך ורק תנאים מינימליים המאפשרים את קיומם. אולם, אין זה "קיום בכבוד" כלל.


האם לפטין אחראי על השמנה?

נחזור לסיפור הלפטין והעכברים השמנים. לפטין היא מולקולה המיוצרת על ידי הרקמות השומניות. נמצא שהלפטין משמש כבַקָר (ליתר דיוק, אחד מהבקרים) של משקל הגוף, מאחר שביכולתו להעביר לתאי המוח מסרים רלוונטיים. המוח, שקולט את המסר, יבקר את משקלו של הגוף תוך הפעלת מנגנון מורכב. ממסקנות ניסויים שנערכו בעכברים עולה, כי יש מִתאם (קורלציה) ישר בין רמות הלפטין הטבעי ובין כמות השומן בגוף. כלומר, ייצור הלפטין על ידי תאי השומן מוגבר במצבי השמנה. רמה גבוהה של לפטין משמעותה מסר ברור למוח, המבקר את המצב החדש על ידי מתן פקודה ל"שרֵפה" מואצת של שומן ולירידה בתיאבון. פגם בגן המקודד ליצירת לפטין יוביל לחוסר בלפטין. חוסר זה של לפטין גורם לעכברים לעלות במשקל עד פי שלושה ממשקלם הנורמלי. באופן דומה, פגם בגן המקודד את הקולטן ללפטין יוביל להשמנה כבר בגיל צעיר מאוד. גם אצל בני אדם שמנים נמצאו רמות גבוהות מהנורמה (עד פי ארבעה) של לפטין.
ממצאים אלה הובילו לסדרת ניסויים בבעלי חיים, שייעודה פיתוח תכשיר הרזיה טבעי. בניסויים הוזרק לעכברים שמנים לפטין, שייצורו הטבעי בגופם היה לקוי ולכן סבלו ממשקל יתר. הטיפול בלפטין הביא לתוצאות מרשימות: משקל גופם של עכברי המעבדה ירד באופן מובהק. קבוצת חוקרים אחרת מצאה, כי הלפטין משפיע לא רק על עכברים שמנים אלא גם על משקלם של עכברים נורמליים (ללא פגם תורשתי הפוגע בייצור הלפטין).

לעומת זאת, ניסויים קליניים שנערכו בבני אדם שמנים אכזבו, לאחר שלא התקבלו התוצאות המקוּות. סדרת ניסויים זו נערכה באוניברסיטת תומס ג'פרסון בפילדלפיה ובמעבדת המחקר של חברת התרופות "אלי לילי" שבאינדיאנפוליס. הפרוטוקולים של הניסויים ומסקנותיהם פורסמו בכתב העת הרפואי היוקרתי New England Journal of Medicine. המסקנה הנחרצת: לפטין לא משפיע על בני אדם. בני אדם, שלא כעכברים, אינם רגישים ללפטין.

כמו תמיד, כאשר לא משיגים את התוצאות הרצויות, יש מספר אינטרפרטציות שמטרתן להסביר את העובדות שנתגלו. חוקרים אחדים טענו, שהלפטין שניתן לא היה יעיל אצל אנשים שמנים, מאחר שבגופם יש ממילא רמות גבוהות של לפטין (פי עשרה עד שלושים מהנורמלי) מעצם היותם שמנים. חוקרים אחרים הציעו להמשיך ולבחון את יעילות הלפטין, אך הפעם במינונים גבוהים הרבה יותר, שיגרמו קרוב לוודאי לתופעות לוואי לא רצויות. לפי הסברים אחרים, כמותו הטבעית של הלפטין אצל אנשים שמנים גבוהה, ולכן לבטח מספקת. כמויות נוספות של לפטין במצבים אלה לא יועילו כמובן, וסביר להניח שאף יזיקו.

ממצאים שפורסמו על ידי חוקרים ממכון ויצמן בכתב העת Science מצביעים על כך, שלפטין עשוי להיות מעורב בתהליכים הבולמים את פעילותו של הורמון האינסולין, ולכן הוא עלול להיות אחד הגורמים לסוכרת בבני אדם. ניסויים אלה נערכו רק בתנאי מבחנה (in vitro), אולם התוצאות מצביעות על המורכבות הגדולה של כל מערכת ביולוגית, ולכן יש לבדוק תמיד את התמונה הרחבה לפני שמגיעים למסקנות חפוזות.


על הקשר בין מחקרים בבעלי חיים ובין ניסויים קליניים בבני אדם

כמו במקרים אחרים, סיפור הלפטין מציג אי-התאמה בין תוצאות המחקרים בבעלי חיים ובין הניסויים הקליניים בבני אדם. הרופא והפיסיולוג הראשון שהצביע על בעייתיות הניסויים בבעלי חיים, לא רק ברמה המוסרית אלא גם ברמה המדעית, היה צ'רלס בל הסקוטי (1824-1774), שעל שמו קרוי חוק בל העוסק בפעולת עצבי החישה והתנועה.

הסיבות לאי-ההתאמה בין תוצאות המחקרים בבעלי חיים ובין הניסויים הקליניים בבני אדם רבות ומורכבות. ניסויים בבעלי חיים סובלים מליקויים בסיסיים רבים. אחד מהם, אולי ראש וראשון, הוא ההנחה השגויה שתוצאות מחקר שנערך בבעלי חיים ניתנות להחלה ישירה על בני אדם. והרי כבר פרעוני מצרים ידעו, שכדי לבדוק אם שונאים ואויבים הרעילו את מזונם, הרי כדאי שהטבח או המבשלת - ולא החתול המסתובב במטבח - יטעמו מהמזון לפני שהם עצמם יאכלו ממנו.

רשימת התרופות והמוצרים שנחשבו לבטוחים אחרי ניסויים בבעלי חיים ושהוכחו בהמשך כמזיקים לבני אדם, ארוכה מאוד. המקרה הידוע לציבור הוא, כמובן, סיפור התלידומיד (סם מרגיע ומרדים), שגרם להולדתם של כעשרת אלפים תינוקות מעוותים לאחר שלא נמצא מזיק למינים שונים של חיות מעבדה ועובריהן. כלורמפניקול (סוג של אנטיביוטיקה קוטלת חיידקים) נמצא כגורם מעודד התפתחות לויקמיה (סרטן הדם) בבני אדם. התכשיר איזופרוטרגול (תרסיס לטיפול בחולי קצרת) קטל אלפי מטופלים. טיפול בפלמניל (תרופה שניתנה לחולי דלקת פרקים) גרם לאובדן הכרה למשתמשים בו. שימוש בארלדין (תרופה המסדירה את קצב פעימות הלב), גרם לנזקי ראייה, לפגיעות במערכת העיכול ואף למוות. והרשימה ארוכה ארוכה. כל אותן תרופות לא הזיקו כלל לחיות המעבדה.

הגישה המסתמכת על ניסויים בבעלי חיים גורמת לטעויות גם בכיוון ההפוך. כך, מפתחי הפניצילין ובעצם האנושות כולה, היו בני מזל. החוקרים השתמשו בעכברי מעבדה לבדיקת רעילותו של הפניצילין, מאחר שחיות אלה היו זמינות וזולות. אם היו בודקים את השפעת הפניצילין על קַבְיות (חזירי ים, חיית מעבדה מקובלת), סביר להניח כי אנטיביוטיקה זו הייתה נפסלת לשימוש בבני אדם, מאחר שפניצילין הוא חומר קטלני לקביות. אגב, קביות יכולות לאכול סטריכנין, שהוא רעל קטלני מאוד לבני אדם. אותו סטריכנין לא גורם כל נזק לקופים שונים, גם הם חיות ניסוי ה"דומות" כל כך לאדם.

השימוש בדיגיטליס, תרופה המיועדת לחולי לב, עוכב למשך זמן ארוך, מאחר שנמצא כי אצל כלבים היא גורמת לעלייה מסוכנת בלחץ הדם. באופן דומה, כלורופורם נמצא כרעיל מאוד לכלבים, ולכן השימוש בו כחומר הרדמה בבני אדם עוכב. לעומת זאת, מנת אופיום מופרזת קוטלת בני אדם, אך לא כלבים. למרות הכול, כלבים ממשיכים לשמש חיות מעבדה בניסויים (הם זולים, נאספים מהרחובות או מובאים מהסגרים), ומוקרבים יומיום בניסויים שונים - שחלקם מוגדרים כניסויים פרה-קליניים.

חיות מגיבות באופן שונה מהאדם, לכך מסכימים כולם, כולל התומכים הנלהבים בניסויים בבעלי חיים. לפיכך, כל תכשיר, תרופה או שיטת טיפול הנבדקים תוך ביצוע ניסויים בבעלי חיים, חייבים לעבור סדרת ניסויים נוספת בבני אדם. מכאן, שהניסויים בבעלי חיים עלולים לעכב את התקדמותו של המחקר הקליני, מאחר שהרופאים והחוקרים מחכים ומצפים לתוצאות הניסויים בבעלי חיים לפני שיתחילו במחקרם. בעלי חיים אינם דומים לבני אדם, גם לכך מסכימים כולם. אולם דומה שחיות המעבדה לא תמיד דומות גם ל.... בעלי חיים; נקודה נוספת שיש לקחת בחשבון היא מצבו של בעל החיים בעת הניסוי. למשל, האם חוקר רציני באמת סבור, שכריתת הלבלב (פנקריאס) של חיית המעבדה או פגיעה בלבלב על ידי כימיקלים (כמו סטרפטוזוטוצין), אכן מדמה את מהלכה של מחלת הסוכרת התלויה באינסולין (סוכרת מסוג ראשון או סוכרת נעורים) בבני אדם? האם מתן חומרים הגורמים באופן יזום להסתיידות כלי דם אצל בעלי חיים באמת מדמה את התהליך המתרחש בבני אדם חולים בהסתיידות? יתרה מכך, האם בעלי חיים המוחזקים לא בסביבתם הטבעית אלא בכלובים צרים, בצפיפות רבה, כשהם נתונים לאינסוף סיטואציות של מצבי עקה (stress) מדי יום (כמו טריקות דלת, כיבוי והדלקת אור, תפיסה אגרסיבית על ידי בני אדם, העברה מכלוב לכלוב, שטיפת הכלוב בזרנוק מים קרים ועוד) - באמת יכולים לשמש כמודל אמיתי ומהימן? אפילו קלוד ברנר (1878-1813), מייסד שיטת המחקר המושתתת על ניסויים בבעלי חיים, כתב בספרו Physiologie Operatoire: "חיית הניסוי לעולם אינה נמצאת במצב רגיל. המצב הרגיל הוא לא יותר מאשר הנחה או השערה".

נקודת תורפה נוספת היא התבססות המחקר על המסורת הרפואית הטוענת, כי יש להוכיח בניסויים בבעלי חיים את מה שכבר נמצא קודם בתצפיות קליניות בבני אדם. גישה זו יכולה להביא לתוצאות מצערות. יתרה מכך, הקיבעון המחשבתי לפיו יש "להוכיח" תצפיות קליניות על ידי ביצוע ניסויים יזומים בבעלי חיים, מביא לעתים למסקנות מגוחכות ואף טרגיות, והרי אנו עוסקים כאן בדיני נפשות. למשל, מחקרים פרוספקטיביים ורטרוספקטיביים רבים בבני אדם הראו כבר בתחילת שנות השישים, כי קיים קשר ישיר בין עישון לבין סרטן הריאה. אולם, רוב הניסויים שמטרתם להשרות סרטן ריאה בבעלי חיים שונים על ידי עישון כפוי - נכשלו. תוצאות אלה הובילו למסקנה אבסורדית, כפי שכתב המדען ד"ר א. נורתרפ (Dr. E. Northrup) במאמרו Men, Mice and Smoking: "כישלונם של חוקרים רבים במשך חמישים שנה... לגרום סרטן ניסויי, פרט למחקרים בודדים, מטיל ספק חמור בתקפותה של התיאוריה בדבר הקשר שבין עישון סיגריות לסרטן ריאה".

מנגד, ההיסטוריה המדעית והרפואית עמוסה בדוגמאות על תרומתם של הניסויים בבעלי חיים לקידום המדע והרפואה. אחת הדוגמאות הבולטות ביותר, המובאת כעדות לתרומה זו, היא סיפור גילוי האינסולין. האינסולין הוא הורמון המיוצר על ידי תאי הביתא, המצויים בליבת תאי איי לנגרהאנס שבלבלב. הוא בעל תפקיד חשוב בבקרת מטבוליזם (חילוף חומרים) הפחמימות, השומנים וחומצות האמינו (אבות המזון) ובעיקר בוויסות רמת הגלוקוז (סוכר ענבים) בדם. פגיעה בייצורו של האינסולין או בפעילותו הביולוגית גורמת למחלה כרונית - מחלת הסוכרת. בסוכרת התלויה באינסולין, תהיה המחלה קטלנית ללא אספקת אינסולין מן החוץ.

ההיסטוריה הרשמית של הרפואה מייחסת את גילוי האינסולין לניסויים בכלבים שערכו בנטינג, בסט ומקלוד באוניברסיטת טורונטו בשנים 1922-1921. כותב פרופ' אהרון מ. הכהן בספרו סוכרת (הוצאת מאגנס, 1993): "בקיץ 1921 הצליחו הכירורג הקנדי פרדריק בנטינג יחד עם הסטודנט לרפואה צ'רלס בסט להראות, שתמצית הלבלב מורידה את רמת הגלוקוז בדם של כלבים סוכרתיים כרותי לבלב. על כך הוענק פרס נובל באותה שנה לבנטינג". הקוראים מכירים בודאי את התמונה המפורסמת בה רואים את בנטינג ובסט שבעי רצון כאשר לפניהם עומד אותו כלב (מרוצה אף הוא?) חסר לבלב ומטופל באינסולין.

אולם בניגוד להיסטוריה הרשמית של הרפואה, עבודותיהם של כמה היסטוריונים של הרפואה וביניהם מיכאל בליס (M. Bliss) בספרו The Discovery of Insulin, מראות שגילוי האינסולין היה תוצאה של עבודה קלינית עם חולים אנושיים, יותר מאשר תוצאה של ניסויים מעבדתיים בבעלי חיים. בליס מגיע למסקנה, כי מתודת העבודה שהסתמכה על ניסויים בבעלי חיים גרמה לעיכוב של שנים אחדות בגילוי האינסולין ופעולתו.

אם כן, הוויכוח על תרומתם של הניסויים בבעלי חיים לקידום המדע והרפואה, ויכוח המסתמך על עיונים רטרוספקטיביים, אינו ויכוח בין אנשי מדע. זהו ויכוח בין היסטוריונים המתמחים בהיסטוריה של המדע והרפואה וחוקרים את השתלשלות התהליכים, אשר הובילו לפריצות דרך מדעיות. יהיו המסקנות אשר יהיו, ברור כי המתודה המסתמכת על ניסויים בבעלי חיים איננה מושלמת ולוקה בחסר. חוקר האינסולין מאוניברסיטת לונדון, פרופ' פיג' ינג כותב בכתב העת הרפואי Lancet: "אין אף סוכרת ניסויית (בבעלי חיים) הדומה במדויק למצב הקליני. אנו יכולים להשיג רק מודלים גסים... אין להתעלם מן הסכנות שבניסיון להחיל תוצאות המושגות בניסויים במין אחד של בעלי חיים על מין אחר או אפילו מגזע אחד לאחר בקרב אותו מין עצמו".


ביצוע ניסויים בבעלי חיים- מה ראוי לתיקון?

אם נשאיר את הדיון בעבר להיסטוריונים של המדע והרפואה, הרי מוטב שנתרכז בהווה ובעתיד. האם נצליח לגשר בין התומכים בניסויים לבין המתנגדים להם?

לאלה גם לאלה ברור, כי המצב כיום דורש תיקון: באוניברסיטאות ובמכוני המחקר הפיקוח על ביצוע הניסויים מוגבל ולקוי; בתעשייה הפרמצבטית, הקוסמטית והביו-טכנולוגית כמעט שאין פיקוח; ובמשרד הביטחון וצה"ל אין פיקוח כלל. ואכן, לפני כמה שנים הוקמה ביזמת שר הבריאות "מועצה לניסויים בבעלי חיים". תפקיד המועצה לנסח חוקי מותר ואסור, לעודד שימוש בחלופות לניסויים בבעלי חיים ולקבוע את דרכי הביקורת והפיקוח בתחום.

מה ראוי לתיקון? כאמור, יש להקים ולמסד פיקוח קפדני ואובייקטיבי, עד כמה שניתן, על הניסויים המתבצעים בבעלי חיים בענפי התעשייה השונים ובמערכות הביטחוניות. באוניברסיטאות ובמכוני המחקר קיימות ועדות, האמורות לאשר את הניסויים ולפקח על ביצועם. הבעיה היא שאלו ועדות מוסדיות פנימיות, בהן עלולות להתרחש תופעות טבעיות בין קולגות דוגמת "שמור לי ואשמור לך" (המדענים סובלים מחולשות אנוש ממש כמו שאר בני האדם). לכן, על הוועדות המוסדיות להיות חיצוניות ובלתי תלויות עד כמה שניתן. על משרדי המדע, הבריאות, החקלאות, התעשייה והגנת הסביבה להקים צוותי ביקורת, שתפקידם יהיה לאשר, לבקר ולפקח על ביצוע הניסויים בבעלי חיים.

חוקים אלה ואחרים כמו גם הקמת מנגנוני בקרה ופיקוח יורידו, ללא ספק, את מספר הניסויים המתבצעים ואת מספר החיות המוקרבות. חוקים נוספים יצמצמו את הכאב והייסורים שנאלצות לסבול חיות המעבדה וחיות אחרות בהן מתבצעים הניסויים (כלבים, חתולים ואף חיות בר שניצודו כמו קופים, פסמונים או צבים). אולם בכל חוק יש פרצה, ולכן ניתן לקדם את הנושא באופן מהותי ומשמעותי רק ברמה החינוכית.

לדעתי, יש לחייב את המתעתדים לעסוק במחקר רפואי וביולוגי לעבור במסגרת הלימודים האקדמיים קורס בסיסי באתיקה, בו יידונו בין היתר הסוגיות המוסריות והפילוסופיות של השימוש בבעלי חיים. בנוסף, יש לכלול בלימודי החובה של אותם חוקרים קורס העוסק בביולוגיה וברפואה השוואתית. בוגר אותו קורס יֵדע את מגבלות המודלים, ויכיר את השווה ואת השונה במערכות הפיסיולוגיות של בני האדם ובעלי החיים. כך, בעל חיים ייבחר לניסוי לא רק בגלל זמינותו ומחירו הזול... חיפוש אלטרנטיבות לניסויים בבעלי חיים הוא נושא המתפתח בקצב מרשים בשנים האחרונות. גם נושא זה ראוי שיילמד במהלך הכשרתו של החוקר.

השימוש הנפוץ בבעלי חיים לניסויים הוביל כמובן גם לשימוש לא מבוקר בבעלי חיים בלימודי הביולוגיה, הרפואה, הרוקחות, החקלאות וכו' ברמה האקדמית וגם ברמת תלמידי התיכון. במסגרת תכנית הלימודים (כיתה ט') נהוג היה לנתח צפרדע (מורדמת בפורמלין), ובהמשך הלימודים בוצע ניתוח דומה של חולדה (מגמה ביולוגית). בפועל, תלמידים רבים היו נגעלים והפריעו לחבריהם, אחרים השתעשעו עם בעלי החיים ועשו מעשי קונדס ורק מיעוט מהתלמידים הרוויח למידה. בנוסף, לעתים קרובות החיות המורדמות התעוררו כשגופן פתוח לרווחה. המסר העקיף לתלמידים הוא זילות בערך החיים (כי הרי החיות מושמדות) וזילות בערך של מניעת סבל. רק לפני שמונה שנים נקבעה תקנה שאוסרת ניסויים וניתוחים בבעלי חיים בבתי ספר. באוניברסיטאות חיות רבות עדיין משמשות  להדגמות ולניסויי סטודנטים ברמות הלימוד הבסיסיות. קשה לי להתווכח עם מנתח מוח, הטוען כי הוא זקוק לאימון, לשיפור ולקידום הטכניקות על ידי הקרבת בעלי חיים. אולם, אינני מוצא את הטעם בהקרבת בעלי חיים לסטודנטים של תואר ראשון, כאשר ניתן להראות את הדברים כולם בסרט או בסימולציית מחשב. שוב, המסר החינוכי-מוסרי המוקרן לסטודנט (כן... גם לסטודנטים לרפואה...) הוא שערך החיים מוגבל וכך גם ערך מניעת הסבל.

הניסויים שהתרכזו בגילוי האינסולין ובהבנת תפקידו נערכו בראשית שנות העשרים. הניסויים שעסקו בהבנת מנגנון פעולתו של הלפטין ובשימוש בו כמזרז הרזיה פוטנציאלי, בוצעו בשנים האחרונות. תחומי הרפואה, המדע והטכנולוגיה שינו את פניהם ללא היכר בעשרות השנים שחלפו בין שתי מערכות הניסויים הללו. אולם, הגישה המסתמכת על ניסויים בבעלי חיים כמעט שלא השתנתה באותן שנים. הניסויים בבעלי חיים הפכו לתחום ידע ועיסוק עצמאי. אולי למדע חדש,  שלא תמיד יש לו קשר ישיר לתחומי הרפואה, הביולוגיה והכימיה.


ד"ר צביקה רייטר, מנהל קריית החינוך אורט יד לבוביץ בנתניה, ובעבר אימונולוג שעסק בחקר מחלת הסרטן ומרצה בחוג לביולוגיה של אוני' חיפה ומכללת אורנים