הצטרפו אלינו
תרמו לנו!
פעילויות העמותה מתבססות על תרומות. כל משאבינו מוקדשים לעזרה לבעלי החיים. נודה לתרומה כפי יכולתכם.
לחצו על הכפתור על מנת לתרום:
אי-רלוונטיות של ניסויים בבעלי-חיים בפסיכולוגיה
ובפסיכיאטריה המודרניות / ד"ר מורי כהן
אדגים בהמשך שניסויים בעלי-חיים מבוססים בדיוק על ההנחה ההפוכה, לפיה מניפולציות מדעיות של משתנים ברי-שליטה יביאו הן לדיוק והן לרלוונטיות, שהוודאות היא אפשרית ברפואה בכלל ובפסיכיאריה ובפסיכולגיה בפרט. מושג החוסר-ודאות נתקל בהתנגדות ובהמנעות בחשיבה המדעית והטכנולוגית המערבית ואי יישומיותו של מחקר בעלי-החיים הוא מובן, לא משנה מהן התוצאות ההרסניות. ההתנגדות להבנת האופי האמיתי של הבריאות והמחלה הביאה ליישום בלתי הולם של ניסויים בבעלי-חיים בנושאים רפואיים ופסיכיאטריים.
עם זאת, כל הניסויים בבעלי-חיים בעולם לא יכולים ולעולם לא יוכלו למחוק את אי הוודאות האינהרנטית בפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה האנושית ואת היותן קשורות למושגים חדשים וחשובים אלה של בריאות ומחלה, למרות ההנחה המרומזת ולעיתים המפורשת, שכן יוכלו. הנחה זו מבוססת על ראייה סטאטית, פשטנית, דואליסטית, דטרמיניסטית, לא-הוליסטית, מכניסטית ורדוקציוניסטית, שמבהירה את חוסר הרלוונטיות של ניסויים בבעלי-חיים בפסיכאטריה ובפסיכולוגיה.
ניסויים בבעלי-חיים מתאימים לתפיסה המיושנת כיום של בני האדם כמכונות בלבד, של אירועים ביוכימיים, תהליכים פסיכולוגיים, מבנים אנטומיים, ועוותים/פגמים פתולוגיים או כשלים בתפקוד. רעיון זה תומך בהבחנה של הפסיכיאטר רוי ר. גרינקר Roy R. Grinker, Sr. על "אינטרס עז בגורמים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים המסוגלים לשנות תיפקודים ביוכימיים" וכתוצאה מכך "פסיכיאטרים (מדברים) ללא סוף על האישיות הטוטאלית... (אבל)... משיגים מעט יותר ידע ממה שהיה בידי פילוסופיות עתיקות".[28] הגדרת בני האדם כמכונות מונעת את האינטגרציה החיונית וההכרחית כל כך להבנה אמיתית של מחלת נפש.
ד"ר מיכאל סימפסון Michael Simpson נתן הד לרעיונות אלה בביקורתו על ה"רדוקציוניזם הפיזי-כימי" – תפיסה לפיה האדם הוא לא יותר מאשר סידור מולקולרי נפלא ומקרי , והוא מציע לזכור כי "הרפואה תמיד הקדישה תשומת לב יתרה לסימפטומים של מחלות ולאופן הופעתן, והדגישה את ההיבטים הרוחניים והפסיכולוגיים"[29] מאחר שמחלה פסיכיאטרית כמעט תמיד כוללת גורמים פסיכולוגיים ורוחניים, התזכורת של סימפסון היא חשובה במיוחד, כי אלו הם הגורמים שכמעט תמיד מתעלמים מהם לחלוטין בניסויים בבעלי-חיים, אשר מתמקדים באיסוף נתונים המבוססים על מניפולציות של משתנים ביולוגיים בחיות ואז מיישמים אותם באופן מוטעה על אורגניזמים אנושיים.
האמפטיה שכל כך חשובה לפסיכיאטריה ולפסיכולוגיה נעלמת מההשקפה המכניסטית של מחלות הממעיטה מערכם או אפילו מתעלמת ממרכיבים רוחניים ופסיכולוגיים.[30] ניסויים בבעלי-חיים מנוגדים להתפתחותה ולעצם קיומה של האמפטיה בלפחות שתי דרכים: ראשית כאשר קלינאים נחשפים לניסויים בבעלי-חיים הרגישות שלהם, שכה חשובה למודעות אמפטית, נשחקת, מפני שהקלינאים חייבים לנטרל את רגישותם לכאב ולסבל של יצורים אחרים בעלי כושר חישה. שנית, התיאוריה הנגזרת מניסויים בבעלי-חיים היא כה נטולת מרכיבים פסיכולוגיים, סוציולוגיים ורוחניים שיישומה על בני אדם מוחק את האפשרות לקשר אמפתי או לתקשורת עם אנשים.
אנו חייבים להיות מודאגים מתהליך זה של הקהיית הרגישות של האמפטיה שכן התוצאות הן פוטנציאלית חמורות. מאחר שהזיהוי העיקרי של רופא כיום הוא של מדען יותר מאשר של מרפא, לחוסר הרגישות של המדען באמצעות עריכת ניסויים בבעלי-חיים עלולות להיות השפעות נוראיות כאשר אדישות זו חודרת לאישיותו של הרופא. האיפיון הקריטי של קריטון Crighton את המורים שלו בבתי הספר לרפואה כ"מדענים-רופאים" מדגיש את הקשר הזה.[31] מאחר שמדענים רבים של מחקר בסיסי צריכים להטיל מום ולהרוג חיות במעבדותיהם, ומאחר שרופאים מזוהים כיום עם המדען יותר מאשר עם המרפא, ניתן בקלות להבין את האפיון של ליפטון את הרופאים הנאצים כ"מרפאים-רוצחים".[32] זה כך במיוחד לאור העובדה ההיסטורית שהרופאים הנאצים קיבלו הכנה לניסויים בבני אדם באמצעות ניסויים בבעלי-חיים.[33] מאחר שהרפואה והפסיכיאטריה הם בעיקר אומנויות שנתמכות על-ידי ידע מדעי, אם הזהות הבסיסית של הרופא היא של "מדען" יותר מאשר של קלינאי הומניסטי, אז ה"ניכור המדעי" של המדען מונע את היכולות הקליניות ואת היעילות הטיפולית, כשהוא מציב סכנות חמורות למטופלים, יוצר שינויים גדולים במקצוע הרפואה, ומאיים בהשפעות הרסניות אפשריות על הדימוי העצמי של הרופא.[34]
זה עלול להיראות מוזר שאני מדבר על נתוני מחקר בבעלי-חיים תוך התעלמות מגורמים פסיכולוגיים, כאשר חלק ניכר מהמחקר בבעלי-חיים משתייך למחקר הפסיכולוגי. ענף זה של מחקר ידוע כפסיכולוגיה ביהוויוריסטית (התנהגותית), ניסיונית או פיסיולוגית. יזם אותה Karl Lashley שהוכשר בבקטריולוגיה, אשר קיווה כי "המתודות הרגילות של מחקר בבעלי-חיים... ישפכו אור על הפסיכולוגיה האנושית".[35] לאחר שלושים שנה לא מצא לשלי שום ערך בכל שנות המחקר שלו על הזיכרון האנושי,[36] אף על פי כן, הפסיכולוגיה הפיזיולוגית נותרה דיסיפלינה ברת-תוקף שעל פיה ניסויים בפיזיולוגיה של חיות יביאו לגילויין של תובנות על הבסיס הפיזיולוגי של הפסיכולוגיה האנושית.
ב- 1968 הפסיכולוג דון בניסטר Don Bannister התלונן שהפסיכולוגיה הפיזיולוגית הינה מיתוס וש"אף מתכונת שלה לא יכולה להיות מדע או חלק ממדע"{37] הטיעון האפיסטמולוגי של בניסטר היה כי:
"התפיסות הפסיכולוגיות והפיזיולוגיות נובעות מרשתות סמנטיות כה שונות שלא ניתן לקשר אותן באופן משמעותי לידי תת-מערכת, (וש)... הסיכויים לפתח מדע של פסיכולוגיה פיזיולוגית טובים בערך כמו הסיכויים לפתח סוציולוגיה כימית או אסטרונומיה ביולוגית"37 . הוא מנה לכך ארבע סיבות:
1. הפסיכולוגיה והפיזיולוגיה מכילים במידה מסויימת מבנים לינגוויסטים לא-חופפים.
2. הפסיכולוגיה צריכה להיות מוכוונת לזהות העצמית מפני שהרעיון של ה"אני" הוא אינטגרלי בתוכה.
3. הפיזיולוגיה היא מכניסטית, דטרמיניסטית, ותיאורטית ניתנת לחיזוי, בעוד הפסיכולוגיה אינה כזאת.
4. שפת הפיזיולוגיה רומזת לתופעות פיזיולוגיות עצמאיות ובלתי קשורות בין אינדיבידואלים, בעוד שפת הפסיכולוגיה רומזת לתהליכים פסיכולוגיים אינטראקטיביים בין אינדיבידואלים.[37]
בניסטר הסיק כי "הסתירות הקונספטואליות המעורבות בפסיכולוגיה פיזיולוגית הן כאלו שניסויים בתחום זה לא יכולים להוסיף להתפתחות הקוהרנטית (העקבית) של הפסיכולוגיה כמדע".[37]
שש עשרה שנים מאוחר יותר, ב- 1984 שלושה פסיכולוגים-פיזיולוגיים הסיקו כי התחום שלהם עובר "משבר זהות" משום ש"התפתחות מדעי המוח העלתה שאלות בדבר מקומה של הפסיכולוגיה הפיזיולוגית הן בפסיכולוגיה והן במדעי המוח" וכי יש להתנגד ל"הנחה הרדוקציוניסטית הנאיבית לפיה תופעות התנהגותיות מוסברות פשוט על ידי רדוקציה לארוע או ארועים מוחיים מסויימים", הם מאשימים ברדוקציוניזם ובאמונה הכוזבת שתיפקודים פסיכולוגיים כבר מספיק מובנים כדי להצדיק את נטייתם של פסיכולוגים-פיזיולוגיים להסביר דברים באופן מולקולרי יותר מאשר במונחים של התנהגות, את הימנעותם מפיתוח תיאוריות אינטגרטיביות וניתנות להכללה, ואת התייחסותם להתנהגות כאירועים יחידים יותר מאשר תופעות מורכבות הדורשות ניתוח נוסף. הם תיארו את פשיטת הרגל הקונספטואלית של תחומם ושל הפרקטיקה שלו בכך כי "משתמשים בטכניקות ההתנהגותיות האלה שכבר פופולריות" או בכך ש"ממקדים את האנרגיות שלהם בשליטה בטכניקות החדשות ביותר שפותחו ע"י קולגות בשביל תחכום טכני". הם הסיקו שהתפקיד הראוי של פסיכולוג פיזיולוגי צריך להיות של "אינטגרטור ותאורטיקן יותר מאשר עוסק בפרקטיקה מדעית" ושל הענקת "סיוע אמיתי לעוסק בפרקטיקה".[38]
אם כך הוצע כי כל המחקר בבעלי-חיים התומך בתחום הפסיכולוגיה הפיזיולוגית - מחקר שהוא התומך העיקרי של התחום - הוא בזבוז. בזבוז משום שהוא נכשל מלהסביר את הפסיכולוגיה או את ההתנהגות האנושית מהסיבות הבאות:
1. המחקר הוא נכה מבחינה קונספטואלית (מושגית) ואפיסטמולוגית (של תורת ההכרה).
2. הוא הורס את ההבנה האמפטית של ההתנהגות האנושית.
3. הוא יוצר נתונים שגויים עקב עירוב מינים שלא ניתנים להכללה.
4. המחקר הוא בזבוז של כשרון אנושי ושל משאבים.
5. המחקר הוא בזבוז של כסף.
6. הוא מיותר לחלוטין.
אם ניסויים בבעלי-חיים אינם הכלי בו יש להשתמש בכדי להשיג תובנות על ההתנהגות האנושית ועל הפסיכופתולוגיה, במה יש להשתמש? התשובה המובנת מאליה מנוסחת בבהירות ע"י דומונט Dumont :
"ההבנה שלנו את מחלות הנפש הופרעה ע"י ההנחה שהמציאות מגיעה ארוזה בקטגוריות תחומות היטב המחכות להתגלות. הגוף ההולך וגדל של המחקר האפידמיולוגי והקליני כמו גם עקרונות היסוד של החקירה הפילוסופית אינם תומכים בהנחה זו... ייתכן כי לא משנה מהי מחלת הנפש, היא לא תשתפר עד שיבחנו אותה במונחים אקולוגים, תוך חיבור והמשכיות עם מאפיינים אחרים של הקיום הביולוגי, התרבותי והחברתי שלנו."[25] פסיכיאטר הילדים הבולט ג'רום ברונר Jerome Bruner בודאי יסכים שמחלות אנושיות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות הן במפורש אנושיות, וכן, מספיק בלתי מובנות ומספיק מורכבות ביולוגית, שניסיונות לייצר אותן בבעלי-חיים הם מטעים ומהווים תבוסה-עצמית.[39]
אך מה לגבי מחקרים בחיות, שלא בתחומי ההתנהגות, הפסיכולוגיה הפיזיולוגית, וההתמכרות, שכוונתם להעמיק את ההבנה שלנו על תופעות פסיכו-ביולוגיות? הערכה של גורמים פסיכואימונולוגים תוכיח כי גישה זו הינה מופרכת מעיקרה. התפקוד האימונולוגי משפיע על כל מערכות הגוף. הגורמים הפסיכולוגיים הנלווים למצבים של לחץ, רעב, צמא, חוסר שינה, מיניות-יתר, כאב וכדומה, משפיעים על התפקוד האימונולוגי. מאחר שמצבים אלה ממש עולים מפרוטוקולים של ניסויים, ואכן הם אינהרנטים אפילו בתנאי המעבדה הטובים ביותר, הם תמיד משנים את תוצאות הניסוי על ידי שינוי אימונולוגי.[40] זה צפוי, בלתי נמנע, וקיים בכל מקום.
מסיבה זו מחקר בבעלי-חיים במעבדות הוא אינהרנטית פגום מבחינה מדעית. לא זו בלבד שלא ניתן להשליך את תוצאותיו לבני אדם, לא ניתן ליישם אותן על חיות אחרות, על בני אותו המין, או אפילו על אותן חיות אינדיבידואליות, מאחר שהתנאים בניסויים היו בלתי טבעיים, והנתונים שנאספו נפגמו עם משתנים מופרכים - כל אחד מאלה יכול בקלות לשנות את משמעות הממצאים.
דוגמא קלינית לחשיבותה של הסביבה, הוא ההבדל הקיים באופן שגרתי בין פעולתן של תרופות כאשר השימוש בהן הוא בניסויים, לבין פעולתן בשימוש הכללי כאשר משתמשים בהן במשרדי רופאים. למרות שהחומרים והכמויות זהים, המרשמים דומים והמטופלים מאותו מין ועם אותה דיאגנוזה, הסביבה היא שונה. ניתן להשוות זאת להבדל בין הסביבה הטבעית של בעל-החיים לבין הסביבה המלאכותית של המעבדה. הבדל זה יוצר הפתעות פרמקולוגיות גדולות, משום שכפי שהדגיש זאת הפסיכיאטר נורמן זינברג Norman Zinberg, לא ניתן להמעיט בחשיבותה של השפעת הסביבה על פעולת התרופות.[41]
המעטה בערכו של התפקיד שממלאת הסביבה היא מסוכנת למדי, וגרמה לקטסטרופות אנושיות מרובות, כולן קשורות ישירות לאמונה ולביטחון הנובע מניסויים בבעלי-חיים. האמונה בערך הכוזב הזה, ייתכן מאוד שמנעה את יישומן של טכניקות מתאימות יותר, של מעקב לאחר שיווק התרופות. יהיה זה נבון יותר לשקול את המלצתו של הפרמקולוג הקליני הידוע ד"ר קנת' מלמוןKenneth Melmon , יו"ר הועדה המשותפת לשימוש בתרופות-מרשם, ב- 1980, לעקוב אחר תופעות לוואי של תרופות שכבר נמצאות בשוק (תכנית שנדחתה בגלל 10 מליון דולר שנדרשו לפתיחתה).[42] ד"ר ברנדון ריינס Brandon Reines גם דוגל במחקר של בריאות הציבור המכיל מעקב ממוחשב לאחר השיווק: "במקום להמשיך בדרישות יתר לבדיקה לאחר השיווק, הרשויות הרגולטוריות צריכות למקסם את הפוטנציאל של 'גילוי קליני בלתי מכוון' ".[43]
מהסיבות שמניתי, מודלים של בעלי-חיים למחלות פסיכיאטריות הם פגומים מבחינה מדעית. אבל אפילו היכן שאין זה נכון שתנאי המעבדה עצמם הורסים את הדיוק במחקר ביולוגי, אנו חייבים להתמודד עם העובדה שמודלים של בעלי-חיים למחלות פסיכיאטריות אנושיות אינם קיימים.[5] ככל שידוע לנו, בעלי-חיים אינם סובלים מסכיזופרניה, הפרעה ריגשית, הפרעת שימוש בחומרים19, אנורקסיה נרווזה, בולימיה, הפרעת אישיות גבולית, הפרעת אובססיה קומפולסיבית, הפרעות פאניקה, היפוכונדריה, הפרעת כאב פסיכוגני, וכדומה. ניסיונות ליצור תנאים אלה בבעלי-חיים הם באופן מהותי נדונו לכישלון בהתחשב בחוסר הבנתנו את האֶטְיוֹלוֹגְיָה ואת המבנה הביולוגי המורכב של תנאים אלה.
מדוע אם כן, מחקר זה בבעלי-חיים נמשך, הן בפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה והן בתחומים אחרים? ישנן שבע תשובות עיקריות:[44]
1. מחקר בבעלי-חיים הוא בר-פרסום. בגלל לחצים בעולם האקדמי, התמריצים לבצע מחקר בחיות הם חזקים, וזה סך הכל יותר מדי פשוט לשנות משתנה מסויים במודל מוגדר היטב של בעל-חיים ובשל כך להשיג ממצאים הניתנים לפרסום בקלות, אשר נחשבים מעניינים וחדשים.
2. המחקר בבעלי-חיים הוא מהיר. אורך החיים של חיות המעבדה הוא קצר יחסית, התקדמות המחלות היא מהירה, וניתן לייצר פרסומים במהירות רבה.
3. המחקר בבעלי-חיים הוא ה"ידוע". חוקרים המיומנים היטב בטכניקות של ניסויים בחיות מתנגדים להכשרה מחדש כדי ללמוד מתודולוגיות חדשות.
4. מחקר בבעלי-חיים הוא גמיש. ניתן להשתמש במודלים של בעלי-חיים על מנת להוכיח כמעט כל דבר אם עושים מניפולציה על המשתנים הדרושים לכך.
5. מחקר בבעלי-חיים הוא בר-שליטה. ניתן לשלוט על המשתנים של הניסוי ביתר חוזק מאשר בחקר בני אדם בהתבסס על חזות של מדע מתוחכם יותר.
6. מחקר בבעלי-חיים הוא מסורתי. זה בטוח יותר להמשיך במתודה ידועה מאשר לנסות משהו חדש.
7. מחקר בבעלי-חיים ממומן ביתר קלות. אלה שקובעים את ערכו של המחקר הם בעצמם נסיינים בחיות, והם מעדיפים מתודות שכבר מוכרות להם.
למרות גורמים אלה, מחקר בבעלי-חיים לא יוביל לגדילה ולהתפתחות של הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה אל תוך המאה ה-21, ולכן אין לו מקום בתמיכה הניסויית של תחומים אלה. את ההתנהגות האנושית ניתן להבין באופן הטוב ביותר באמצעות בדיקות קליניות ואפידמיולוגיות. תופעת ההתמכרות ניתנת לחקירה ע"י עבודה עם אנשים שכבר נפגעו. תרופות חדשות ניתן לפתח ולבדוק באמצעות שילוב של יצירת מודל מתמטי,[45] סריקות חוץ-גופניות,[46] בדיקות אנושיות קליניות זהירות (שכבר מתקיימות), ומעקב ממוחשב לאחר שיווק תרופות.[43] תופעות נוֹיְרוֹבִּיוֹלוֹגִיות ניתנות להבנה באמצעות מחקר של ניתוח שלאחר המוות, ובִּיוֹפְּסְיָה, כמו גם באמצעות יישום טכניקות סריקה חדשניות.
אנחנו נמצאים על פרשת דרכים. זה ברור שמעתה ואילך ניסויים בבעלי-חיים יכולים להוביל את הפסיכיאטריה ואת הפסיכולוגיה רק הרחק מעבר לתחום הראוי ולמנדט שלהן. המשכה לתוך העתיד של מתודה פגומה זו לחיפוש אחר ידע, למציאת עובדות, ולזיהוי אמיתות, יכולה רק לעכב את גדילתן ואת התפתחותן של הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה, למנוע את התרחבותן, ולגרום לעיכוב ולפיגור בתהליך שבאמצעותו יכולות טכניקות חדשות וחדשניות להתגלות כדי להוביל את הדיסיפלינות המכובדות האלה קדימה אל הבנות חדשות במאה ה-21.
(פורסם במקור באנגלית באתר chai online)
Footnotes
1. Perspectives On Animal Research (Eds: Kaufman, S. and Todd, B.), Medical Research Modernization Committee, New York, 1989.
2. McArdle, J.: Data and delusion: The myth of objectivity in biomedical research. The Animals' Agenda 8:40–42, 1988.
3. Rowan, A.N.: Of Mice, Models and Men: A Critical Evaluation of Animal Research. Albany, SUNY Press, 1984.
4. Ryder, R.: Victims of Science. London, Davis-Poynter, 1975.
5. Sharpe, R.: The Cruel Deception. Thorsons Publishers Limited, Wellingborough, Northamptonshire, England, 1988.
6. Toffler, A.: Order Out Of Chaos. Priogine & Stengers, 1984, Foreword.
7. Gould, S.J.: Hen's Teeth and Horse's Toes. Chapter 30: "Quaggas, Coiled Oysters and Flimsy Facts," New York, W.W. Norton and Co., 1983, pp 383–384.
8. Broad, W. and Wade, N.: Betrayers of the Truth. New York, Simon & Schuster, 1982.
9. Cole, J.R. and Cole, S.U.: The Ortega Hypothesis. Science 178:368–375, 1972.
10. Fischer, J.E.: Back to Hippocrates: the physician's role as central to medicine. The Pharos 50:36–39, 1987.
11. Moore, E.J.H.: Animal experimentation (letter). Lancet April 26, 1986, page 975.
12. Nield, T.: Why scientists keep it obscure. New Scientist 1984, page 44.
13. Stewart, W.W. and Feder, N.: The integrity of the scientific literature. Nature 325:207–214, 1987.
14. Culliton, B.J.: Integrity of research papers questioned. Science 235:422–423, 1987.
15. Bross, I.: Crimes of Official Science: A casebook. Buffalo, New York, Biomedical Metatechnology Press, 1988.
16. Bross, I.: Fraudulent methods in animal research on mutagenic diseases. Presented at "Future Medical Research Without Animals — Facing the Challenge," Tel Aviv, Israel, May 15–16, 1990.
17. Reines, B.P.: Masked Men of Science. Unpublished Manuscript.
18. Dalén, P.: Causal explanations in psychiatry: A critique of some current concepts. Brit. J. Psychiat. 115: pp 129 and 132, 1969.
19. Cohen, M.J. and Young, C.: Alcoholic Rats and Other Research Using Animals. National Research Information Center, 1989.
20. Solomon, R.L.: Animal models of drug addiction. In: "Psychopathology: Experimental Models", as quoted by Reines, B.P.: Psychology Experimentation on Animals, The New England Anti-Vivisection Society, Boston, 1982.
21. Seligman, M.E.P. and Maier, S.F.: Failure to escape traumatic shock. Journal of Experimental Psychology 74:1–9, 1967.
22. Kubie, L.S.: The experimental induction of neurotic reactions in man. Yale Journal of Biology and Medicine 11:541, 1939.
23. Engel, G.L.: Too little science: the paradox of modern medicine's crisis. Pharos 39:127–131, 1976.
24. Engel, G.L.: Where you think you stand determines what you think you see. Pharos 50:21–24, 1987.
25. Dumont, M.P.: The nonspecificity of mental illness. Amer. J. Orthopsychiat. 54:326–335, 1984.
26. Beahrs, J.O.: Limits of Scientific Psychiatry. Brunner/Mazel, New York, 1986.
27. Sever, R.: Anencephalus and spina befida: an ecological approach. Hum. Ecol. 4:209–221, 1976.
28. Grinker, R.R.: Biomedical education as a system. Arch. Gen. Psychiatry 24:291–297, 1971.
29. Simpson, M.A.: A mythology of medical education. Lancet 1:399–401, 1974.
30. Carek, D.J.: The efficacy of empathy in diagnosis and treatment. Pharos 50:25–29, 1987.
31. Crichton, M.: Travels. Ballantine Books, New York, 1988.
32. Lifton, R.J.: The Nazi Doctors. Basic Books, New York, 1986.
33. Kalechovsky, R.: Pro-vivisection propaganda and the Nazi lie. Animals' Agenda 9:54, July–August, 1989.
34. Cohen, M.J.: The grand illusion. The Animals' Voice, June, 1989, pp 8–9.
35. Reines, B.P.: "A critique of animal psychology research at the University of California at Berkeley." In: Perspectives On Animal Research (Eds: Kaufman, S. and Todd, B.), 1:25–55, Medical Research Modernization Committee, New York, 1989.
36. Lashley, K.: In search of the engram (1950). Reprinted in Beach, F.A., Hebb, D.O., Morgan, C.T., and Nissen, H.W.: The Neuropsychology of Lashley: Selected Papers of K.S. Lashley, New York, McGraw-Hill, 1960.
37. Bannister, D.: The myth of physiological psychology. Bull. Br. Psychol. Soc. 21:229–231, 1968.
38. Shuttlesworth, D.S., Neill, D. and Ellen, P.: The place of physiological psychology in neuroscience. Physiological Psychology 12:3, 1984.
39. Cohen, M.J.: Animal Testing (letter). Psychiatric News, November 20, 1987.
40. Barnard, N. and Hou, S.: Inherent stress — the tough life in lab routine. Lab Animal 17:21–27, 1988.
41. Zinberg, N.E. and Robertson, J.A.: Drugs and the Public. New York, Simon & Schuster, 1972.
42. Marshall, E.: A prescription for monitoring drugs. Science 207:853–855, 1980.
43. Reines, B.P.: Animal rights and research (letter). Am. J. Psychiatry 145:539–540, 1987.
44. A Critical Look at Animal Research. Medical Research Modernization Committee, New York, 1990.
45. Bross, I.: "Mathematical models vs. animal models." In: Perspectives On Animal Research (Eds: Kaufman, S. and Todd, B.) 1:83–108, Medical Research Modernization Committee, New York, 1989.
46. Stephens, M.: Alternatives to Current Uses of Animals in Research, Safety Testing and Education: A Layman's Guide. Humane Society of the United States, Washington, DC, 1986.