ניסויים בפסיכו-ביולוגיה

אי-רלוונטיות של ניסויים בבעלי-חיים בפסיכולוגיה

ובפסיכיאטריה המודרניות  /  ד"ר מורי כהן

הפסיכיאטריה היא ללא ספק ענף של מדע הרפואה. יותר מכך, היא עברה תהליך מואץ של מדיקליזציה בשנים האחרונות, לכן, עלולים לחשוב שניסויים בבעלי-חיים המחזקים מדעית את הרפואה בכללותה - הנחה המוטלת בספק לכשעצמה - יחזקו גם את הפסיכיאטריה.

ללא קשר לתקפותה של הנחה זו לגבי הרפואה, וישנם טיעונים חזקים מאוד הסותרים אותה[1] , ניתן לטעון כי הניסויים בבעלי-חיים מתאימים אף פחות לפסיכיאטריה, מאחר שהפסיכיאטריה עוסקת בנפש האדם. אחרי הכל, שדות אחרים ברפואה מתמקדים בתפיסות אחרות: הביולוגיה עוסקת בישויות מופרדות כמו איברים או תהליכים: לב, ריאות, עור, דם, גידולים, אלרגיות, פוריות, וכו'. פסיכיאטריה היא הדיסיפלינה הרפואית היחידה המנסה לטפל בדבר מופשט מושגית: נפש האדם לא קיימת למעשה כישות ביולוגית, אלא כתפיסה מופשטת.

הצורך הזה לשנות את הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה לדיסיפלינות הנתפסות באופן יחסי כמו שאר מדע הרפואה, יוחס בצחוק ל"קנאת הפיזיקאים" שניתן להבינה אצל אלה שעדיין מונחים ע"י הפסיכואנליזה. כדוגמא לכך, אנו עדים לתרגום האנגלי של הביטוי של פרויד "die Seele"  (נשמה) ל"מנגנון נפשי".

"מנגנון נפשי" בהחלט נראה כמונח נגיש לחקירה מדעית קונבנציונלית הכוללת מודלים של בעלי-חיים. עם זאת, מידת הרדוקציוניזם שנדרשה כדי להמיר את המושג נשמה למושג דמוי-מכונה "מנגנון נפשי" מערערת כל תוקף לתפיסה המקורית שיכולה היתה להיות לפרויד. לכן היישום של ניסויים בבעלי-חיים בפרדיגמה מדעית כזאת יוצר מצב בו לתוצאות אין תקפות ביולוגית יותר. האובייקט שאמור להיחקר שונה כדי להתאים למתודה באמצעותה הוא נחקר, והתוצאות הן חסרות כל ערך. מתודות שיש להשתמש בהן על מנת לחקור התנהגות אנושית שהן תקפות מדעית כוללות מחקר אפידמיולוגי וקליני, טכניקות המהוות עבור הפסיכולוגיה האנושית מה שהניתוח שלאחר המוות מהווה לפתולוגיה האנושית, וארחיב על כך בהמשך.

המיתוס של אובייקטיביות במחקר הביו-רפואי כבר נחשף בעבר ונכתב עליו באופן נרחב [2,3,4,5]. העדר זה של אובייקטיביות נכון במיוחד למחקרים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים. האובייקטיביות נמנעת עקב גורמים רבים. אחד מהם הוא השפעה בלתי מודעת, סובייקטיבית, ולעיתים קרובות השפעה חברתית עקיפה. אלוין טופלר כותב על המדע בכללותו שהוא "איננו משתנה עצמאי, זוהי מערכת פתוחה המוטמעת בחברה ומקושרת אליה ע"י מעגלים צפופים של פידבקים (משובים). הוא מושפע בחוזקה מן הסביבה החיצונית שלו..."[6] .
הפלאונטולוג (חוקר מאובנים) סטפן ג'אי גולד כתב כי:
"מדענים, כמו בני אדם רגילים, משקפים בתיאוריות שלהם באופן בלתי מודע את האילוצים החברתיים והפוליטיים של תקופתם. בתור החברים המיוחסים של החברה, לרוב הם בסופו של דבר מגנים על ההסדרים החברתיים הקיימים ככאלו שנחרץ דינם מראש באופן ביולוגי."[7]

מכשול נוסף לאובייקטיביות הוא האינטרס האישי. בראוד וווייד ציינו ב-1982 שה"קרייריזם" שחק את איכות המחקר המדעי, מאחר שתשעים אחוז מכלל המדענים באותה תקופה כתבו עבור לפחות 8,000 כתבי עת העוסקים ברפואה בלבד[8] .  לתמיכה נוספת בטענה זו גילו שני סוציולוגים כי כמחצית מכלל עבודות המחקר המדעיות לא צוטטו כלל במהלך השנה שלאחר פרסומם, והם הסיקו שמרבית המדענים מפרסמים עבודות שיש להן "מעט או... אפילו אפס השפעה על הצעידה קדימה של הידע".[9] 

ד"ר יוסף פישר, יו"ר המחלקה הכירורגית במרכז הרפואי של אוניברסיטת סינסנטי, כתב  ב-1987:
"מדענים מבצעים מחקרים לא מתוך מניעים אלטרואיסטים אלא כדי לקדם את הקריירה שלהם..."[10] . במכתב למגזין המקצועי  "Lancet" כתב  ד"ר מור ((E.J.H. Moore ב-1986: "הלחץ על רופאים צעירים לפרסם, וזמינותן של חיות-מעבדה, הפכו את ההתקדמות המקצועית לסיבה העיקרית לביצוע ניסויים בבעלי-חיים."[11]

בעיה שלישית התורמת למסקנות מדעיות לא-אובייקטיביות היא האופי המעורפל של העגה (ז'רגון) המשמשת לעיתים קרובות לניסוחן. האופן הרדוקציוניסטי, המכניסטי והנקי בו מתקשרים לגבי תופעות ביולוגיות לעיתים קרובות פוגע באופן החשיבה והתוצאה שלו היא האמונה מצדם של המדענים ושל דומיהם בציבור כי יש למה שנאמר ערך גבוה יותר מאשר המקרה במציאות. נילד (Nield) כתב ב"מדוע מדענים שומרים על עמימות" ש"שפה טכנית יכולה לשטות באנשים מן השורה שיסיקו כי ישנה חשיבות שלמעשה איננה קיימת".[12]

לבסוף, מכשול נוסף, די ידוע, לאובייקטיביות במחקר מדעי הוא תרמית מדעית. החיבור של שתי המילים הללו עלול להישמע מוזר, אך המוטיבציה לחלק ניכר מהתרמיות איננה מודעת והתוצאה שלהן היא מניפוליציות עדינות של המשתנים בכדי להוכיח את ההיפותיזה של החוקר. ואכן הוטלו ספקות ושאלות רבות לגבי המערכת עצמה שבה פורח המחקר המדעי.[13 14 15]  סטיוארט ופדר, לאחר שחקרו 109 פרסומים שחוברו ע"י חוקרים בולטים מהרווארד יחד עם 47 מדענים אחרים, הסיקו ש "...אור חדש הואר על המערכת שמבטיחה את היושרה של הספרות המדעית. הטעיות מסוימות עלולות להיות יותר שכיחות ממה שנהוג לחשוב".[13] המגזין Science דיווח כי "שני מחקרים מ-NIH טענו שהספרות המדעית עלולה להיות מלאה בטעויות מינוריות..."[14] ד"ר אירווין ברוס כתב שוב ושוב על תרמיות מדעיות.[15 16] 

מדוע אני מדגיש כל כך את  האוביקטיביות הלקויה ואת התרמיות? מחקר פסיכולוגי ופסיכיאטרי בכלל, וניסויים בבעלי-חיים בפרט, נתונים להשפעה הרסנית זו. מחקרים המשתייכים לחקר המוח הם מטבעם "רכים" כאשר מודדים אותם מול הנחות היסוד של רוברט קוך שעוצבו כדי להשתמש במודלים של מחלות בעלי-חיים על מנת לחקור, לבודד ולזהות גורמים בודדים למחלות.[17]  גם אם מתודה זו אכן ניתנת ליישום במחקר ביו-רפואי המבוסס על בעלי-חיים שאינו פסיכיאטרי - הנחה מפוקפקת לכשעצמה – כאשר היא מיושמת על מחקר פסיכיאטרי, ההיסטוריון הרפואי ברנדון ריינס לא מוצא כל ראיות לכך ש"מודלים של חיות בפסיכופתולוגיה תרמו דבר כלשהו".[17]   והפסיכיאטר השוודי ד"ר פן דאלן גם ספקן, הוא מאמין כי הגישה של מודלים של בבעלי-חיים "אינה מניבה יבול רב".[18]

השפעות חברתיות במחקרים פסיכיאטריים הן מובנות מאליו. מאחר שאנו עוסקים במחלות הנפש, מאחר שהנפש היא המאגר של ערכים חברתיים, ומאחר שסימפטומים ודפוסי התנהגות כה רבים יכולים להיחשב כפתולוגים רק כאשר הם מציגים סטיה מהנורמות החברתיות, זה אך טבעי שנורמות חברתיות יטו את תוצאות המחקר. המחקר והפרקטיקה הפסיכיאטרים הם רגישים מאוד לגורמים מטעים אלה. למשל פסיכוטרפיסטים חייבים בהקפדה יתרה לנסות למנוע שיפוט ערכי אישי מהפסיכוטרפיה שהם נותנים.

ההשפעה של האינטרס האישי מורגשת במיוחד במחקר פסיכיאטרי ופסיכולוגי מאחר שמחקרים אלה, שלא כמו אחיהם שמבוססים יותר על הביולוגיה, חייבים להילחם על מקומם באקדמיה בשדות שפחות אומצו כמדעים "אמיתיים" כאשר משווים אותם לתחומים רפואיים אחרים. כאשר מקורה של התמיכה הכלכלית למחקרים היא בעיקר במענקים ממשלתיים, וכאשר היכולת להשיג תמיכה כזאת יכולה להשפיע עמוקות על הקריירה של אדם מסויים, עצם ביצוע המחקר, ללא קשר לחיוניותו או לתקפותו, נהיה העדיפות הראשונה. ד"ר יוסף פישר התלונן ש"המחקר בבעיה מאחר שהמטרות המחקריות של אלו הקובעים את סדר העדיפויות של המוסד המחקרי הביו-רפואי הופכות להיות נפרדות מאלה של כלל האוכלוסיה".[10]

שאלת הז'רגון רלוונטית במיוחד למחקר הפסיכיאטרי והפסיכולוגי והתוצאה לכך היא המונח "psychobabble". שפה פסאודו-מדעית זו יכולה להיראות כאילו היא מעמידה את המחקר הפסיכיאטרי והפסיכולוגי ברובד אחד עם מחקרים רפואיים אחרים, אשר מצדם מנסים (ללא הצלחה) להתחרות על התקפות המדעית ה"קשיחה" של מחקר מדעי הטבע. לדבר על "תאווה לסמים" אצל בבעלי-חיים מכורים שהפכו פיזיולוגית לתלויים בסמים, לדבר על חיות שאולצו לשתות אלכוהול כנתונים במצב של אופוריה –"being high", להחשיב "תיאוריה של תהליך נגדי של מוטיבציות נרכשות" כאילו יש לכך קשר כלשהו עם  האטיולוגיה של התמכרות לסמים[20] , להתייחס לקוף שתורגל בשיטת "חוסר אונים נרכשת" כ"מצוי בדיכאון"[21] , להסיק שפרימטים (יונקי על) שחווים תנאי מחסור הם "סכיזופרנים" ולתייג חיות שעברו טראומה במעבדות כ"נויירוטים"[22]  משמעם לבזות את האפיסטמולוגיה (תורת ההכרה), לספק את הפנטזיות המשרתות את עצמם, להוריד מערכו של המחקר המדעי הנאות, לטשטש את חשיבות העובדות האמפיריות, לעשות מניפולציות, להטעות ולהוליך את כולם שולל.

תופעת התרמית במחקר הפסיכולוגי והפסיכיאטרי מציבה איום ממשי הן עקב האופי הסובייקטיבי מיסודו של נושאים המשתייכים לנפש האדם והן עקב פיצול ה psychesoma-. פיצול זה מייצג דואליות שעדיין כה נפוצה בתאוריה ובפרקטיקה של הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה עד שהיא מונעת בסופו של דבר שילוב הולם והכרחי של ידע, מפני שבמציאות זוהי דיכוטומיה שיקרית כפי שהפסיכיאטר הבולט ד"ר ג'ורג' אנגל, פרופ' בדימוס מביה"ס לרפואה של אוניברסיטת רוצ'סטר, חלוץ בתחום הרפואה פסיכוסומטית ומפתח המודל הביו-פסיכוסוציאלי של מחלות[23] , כתב מגזין  The Pharos במאמר שכותרתו "היכן שאתה חושב שאתה עומד קובע את מה שאתה חושב שאתה רואה": "כל ההשכלה המדעית שלי הובילה אותי להאמין שקיימת אי שם מציאות אובייקטיבית שאפשר לבסס את מאפייניה ברמת וודאות המוגבלת רק ע"י התושייה של האדם לפתח מכשירים רגישים מספיק. המדען המנותק, הפועל כאילו מאחורי חלון זכוכית עבה, מבצע מדידות על אובייקטים מופרדים עליהן ניתן בסופו של דבר לבסס התנהגות עתידית באמצעות דטרמיניזם סיבתי לינארי נוקשה. זו לפחות הייתה המורשת של המכניזם של המאה ה-17, הרדוקציוניזם והדואליזם של נפש-גוף של ניוטון ודקארט ש... מספק את היסוד למודל הביו-רפואי של ימינו, ל"השקפה" המדעית שלנו על הרפואה... אבל.. הרפואה המודרנית והביולוגיה הרדוקציוניסטית עליה היא מבוססת באופן כה נרחב, נראה שנשארו בלתי מודעות לעובדה שפיזיקת הקוונטים ועקרון החוסר-וודאות כבר מזמן שמו סוף לתפיסה קלאסית זו של מציאות אובייקטיבית. מהרגע שפיזיקאי הקוונטים הבין שכל פעולת מדידה שלו שינתה את ההתנהגות של מה שביקש למדוד, הוא היה... חייב להבין ש... (העיבוד המנטלי שלו גם) הביא חוסר וודאות לתוך המדידות שלו... פיזיקאים ואחרים שעובדים עם אורגניזמים חיים תמיד ידעו זאת, אך תחת השפעת האורתודוקסיה המדעית הם ניסו לנהוג כאילו זה לא כך, כאילו היה זה משהו חיצוני למדע. תהליכים של ניתוחים נפשיים הם... דרך באמצעותה אנו מנסים לסדר את מה שאנחנו יודעים על העולם... באמצעותם אנו מייחסים נבדלות וגבולות למה שלמעשה... הוא רצף דינאמי או טרנסקציות, מכלול".[24]  

העדר הספציפיות של "מחלות נפש", חוסר הוודאות הטבועה באופיין יחד עם הרעיון שה"נפש" היא אחרי הכל דבר מופשט, מסבירים עד כמה ניסויים בבעלי-חיים אינם הולמים באופן טוטאלי כמתודה להגיע לידע כלשהו או לאמת בפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה.

הפסיכיאטרים מתיו דומונט Matthew Dumont  וג'ון בירס John Beahrs כתבו שניהם על הישימות של עקרון האי-וודאות בפיזיקת הקוואנטים של הייסנברג Heisenberg  על ההתנהגות האנושית.[26] הם מאמינים כי יש להפריד בין הרפואה והפסיכולוגיה ו"לקבל את אי-הבהירות ואת המוגבלות הבלתי נמנעות".[25] ושקיימת "מגבלה בסיסית בתוך התחום של בריאות הנפש אפילו על האפשרות שאנו יכולים לרכוש ידע שהוא מדוייק לחלוטין, מהימן במלואו וכולל"[26]. שניהם תומכים בקריאתו של סבר Sever למודל חדש, אקולוגי והוליסטי יותר שיחליף את המודל האטומיסטי הרווח של המחלות, מודל חדש הקובע כי הכל מקושר, ושאין זה אפשרי פשוט לעשות דבר אחד, ש"מחלה היא תוצאה של האינטראקציה המורכבת של גורמים המתייחסים למארח, לסוכן, ולסביבה".[27]

דומונט מאמין שהפסיכיאטריה, אפילו יותר משאר מדע הרפואה, "לא יכולה לחשוב על מחלה במונחים של קטגוריות או פתולוגיה של איברים... אלא חייבת להגיע להבנה מלאה יותר של בריאות וההפרעות שלה".[25] בירס מציע ש"לפסיכיאטריה המדעית" יש גבולות משלה ושחייבים לקבל את "עקרון אי-הוודאות של הנפש" בבריאות הנפש. הוודאות, לפי דעתו, היא בלתי אפשרית בגלל מערכת היחסים ההפוכה בין דיוק ובין רלוונטיות (או מהימנות), ומאחר שהוודאות דרושה הן לפסיכיאטריה והן לפסיכולוגיה, ככל שאנו רואים את האחד, אנו רואים פחות את האחר.[26] 

להמשך