התנגדות לניסויים בבעלי-חיים

 
 

אי המוסריות של ניסויים בבעלי-חיים / אסף עמית
   
 

א. עקרון השוויון

כלל מוסרי אוניברסלי ששמו עקרון השוויון, קובע בפשטות שמקרים שווים חייבים תמיד לקבל התייחסות שווה. כאשר אנו מעוניינים להתייחס לשני מקרים דומים באופן שונה, חובה עלינו להראות שההבדל בין שני המקרים הוא רלוונטי ישירות לשוני בהתייחסות שלנו אליהם. אחרת, זו תהיה אפליה בלתי מוצדקת מצידנו. שמה של אפליה זו משתנה בהתאם לנסיבות: לפעמים זו גזענות, לפעמים שוביניזם, לעתים אנטישמיות, סוּגָנוּת (speciesism), סקסיזם, נפוטיזם, הומופוביה וכו´.

מה ההבדל בין אפליה מוצדקת לאפליה בלתי מוצדקת? נמחיש זאת באמצעות דוגמאות.

הכנסייה הקתולית בוותיקן עשויה לדחות מועמד לתפקיד בישוף בנימוק שהוא מוסלמי. לא תהיה פה אפליה דתית נגדו, כי אם קביעה עובדתית רלוונטית: השתייכות לדת הנצרות הקתולית היא תכונה הכרחית לתפקיד של בישוף. אם, לעומת זאת, יסרב קאנטרי-קלאב שכונתי לתת לאותו אדם להכנס לבריכה וישתמש בנימוק שהוא מוסלמי, תהיה פה עבירה בוטה על עקרון השוויון, כי דתו של אדם אינה מהווה הבדל בינו לבין שאר האנשים שיכול להסביר מדוע לא יזכה ליהנות מטבילה בבריכה.

עוד דוגמא: הדרישה שראש ארגון "נעמ"ת" (ארגון לזכויות נשים עובדות) תהיה אישה, איננה בהכרח עבירה על עקרון השוויון. הרי מדובר בתפקיד שעיקרו שמירה על זכויות הנשים, מתן דוגמא אישית לנשים וייצוג ציבור שכולו מורכב מנשים מול הממסד. לעומת זאת, הדרישה שראש לשכת ראש-הממשלה תהיה אישה, תהיה עבירה על עקרון השוויון, כי אף אחד מההבדלים הידועים בין גברים לנשים לא הופך את כל הגברים לפחות מתאימים לתפקיד ניהול לשכת ראש-הממשלה.

השאלה שעלינו לשאול את עצמנו, אם כן, כאשר אנו מבצעים הכרעה מוסרית שמפלה בין שני מקרים, היא - האם התכונה שעל פיה אנו מקבלים את ההחלטה המפלה, קשורה באופן ענייני ומהותי להבדל בין שני המקרים. אם לא - הרי שאנו חוטאים באפליה בלתי הוגנת ופגומה מבחינה מוסרית.

עבירות על עקרון השוויון נעשו בעבר ע"י החברה והן נעשות גם היום. בעבר, נמנעה מנשים הזכות להצביע בבחירות הכלליות למרות שמינן אינו משפיע על יכולתן (ומכאן על זכותן) לעשות זאת ממש כמו הגברים. מיליוני אנשים נמכרו לעבדות ונדונו לחיים שלמים של סבל והשפלה על סמך צבע עורם, וזאת למרות שצבע עורו של אדם אינו קשור כלל ליכולתו לנהל חיים תקינים וחופשיים משעבוד כמו כל אדם אחר. ואמנם, עם התקדמות החברה לכיוון הדמוקרטי והשוויוני, הלכו תופעות אלה ונעלמו מן העולם אחת אחת, תמיד בשם אותו עקרון, הוא עקרון השוויון.

חשוב להבין: ברגע שמוחלט לנקוט באפליה שהיא עבירה על עקרון השוויון, אין מקום להציג את התועלת שיש באפליה הזאת כצידוק למעשה. האם יעלה על דעתו של מישהו להציע את החזרת מוסד העבדות משום שיש בו תועלת רבה לאדם הלבן? האם יעז מאן דהוא לטעון בפומבי שיש לשלול מכל הנשים את זכותן לעבוד מחוץ לבית, משום שכך יהיה להן הרבה יותר זמן פנוי לדאוג לרווחת הגברים ולילדים? יתכן שיש בינינו אנשים שחושבים כך, אך בחברה מערבית נורמלית הם ייתפסו - בצדק - כאנשים פרימיטיביים בעלי דיעות קדומות שעקרונות בסיסיים ביותר של שוויון הם מהם והלאה.
זכות מוסרית אינה תלויה ביכולת בעל הזכות להגן על זכותו בכוח. כחברה, אנו מעניקים זכויות לתינוקות עוד בטרם נולדו, למרות שתינוקות אינם מסוגלים לערוך הפגנות מול משכן הכנסת ולדרוש זכויות. אנו מעניקים הגנה וזכויות מיוחדות לאנשים מפגרים בשכלם, למרות שרובם אינם מסוגלים להציג לבית-המשפט באופן קוהרנטי את הסיבות שבגינן יש להתחשב בהם באופן מיוחד. בכל אחד מהמקרים בהם אנו מעניקים זכויות מיוחדות לציבור כלשהו, יש גם קשר הדוק בין הזכויות (כגון זכותם של נכים להחנות את רכבם במקום שמור ליד הבית) לבין התכונה שמקנה אותן (אחוז נכות מינימלי שמעיד על מוגבלות פיזית מסוימת).

עקרון השוויון הוא ערך עליון בכל חברה מודרנית וכמעט כל תורת מוסר מתבססת עליו באופן כזה או אחר. גם אם רוב האנשים אינם מודעים אל העקרון בצורתו הפורמלית שתוארה כאן, הם חשים אותו כמעין "אינסטינקט" המסייע בעדם לקבוע עמדה ולקבל החלטות באופן מוסרי.


ב. עקרון השוויון ביחס האדם לבעלי-חיים

"כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה, ומקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל, ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. הכל הולך אל מקום אחד, הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" (קוהלת ג´, יט-כ)

בני-אדם שונים זה מזה בדרכים רבות, ובעלי-החיים שונים זה מזה, ומבני-האדם, בדרכים רבות עוד יותר. הצורך הטבעי שלנו לפשט דברים, יוצר אצלנו לעתים דיסוננס מחשבתי שגורם לנו להכליל את כל בעלי-החיים שאינם אדם בקבוצה אחת, ואת כל בני-האדם בקבוצה השניה. אנו מכניסים לאותה קבוצה את השימפנזה ואת הצדפה, אך לא את האדם, למרות שהדמיון הביולוגי בין השימפנזה לבין האדם גדול לאין שיעור מהדמיון שיש בין אותו שימפנזה לבין צדפה. למעשה, השימפנזה דומה לאדם אפילו יותר מאשר לגורילה.

המדען צ´ארלס דארווין פרסם באמצע המאה ה-19 את תורת האבולוציה, אשר מבטלת הלכה למעשה את ההפרדה החדה שהיתה נהוגה עד אותה עת בין "בני-אדם" לבין "בעלי-חיים". בפשטות, דארווין קבע שכולנו בעלי-חיים. האדם הוא אמנם בעל-החיים שנמצא בנקודה הקיצונית ביותר על הסקאלה האבולוציונית של מורכבות שכלית, ואולי אף רגשית, אך כל שאר החיות נמצאות על אותה סקאלה יחד איתו. דארווין וממשיכי דרכו הראו שגם מבחינת היכולת השכלית, ההבדל בינינו לבין חיות אחרות הוא הבדל כמותי ולא הבדל איכותי. האדם הממוצע הוא יותר אינטליגנטי מבעלי-חיים כגון ברווז, צפרדע ועכבר, אך אין זה אומר שהברווז, הצפרדע והעכבר הם אינטליגנטים במידה שווה זה לזה, וגם לא ששלושתם חסרי אינטליגנציה באופן מוחלט. כל אחד מהם נמצא במיקום משלו על פני אותה סקאלה, שבקצה האחד שלה נמצא האדם, ובקצה השני, אולי יצורים חד-תאיים למיניהם.

לפי עקרון השוויון, בכל מקרה בו אנו מתכוונים לנהוג בבעל-חיים באופן שונה מהאופן בו היינו נוהגים בבן-אדם, עלינו לשאול את עצמנו האם ההבדלים בין האדם לבין אותו בעל-חיים הם מהותיים לצורך זה. כשאנו מתלבטים בסוגיה זו, עלינו להתבסס על הבנה עדכנית ומושכלת ככל האפשר של אופיים ושל תכונותיהם של בעלי-החיים, ולא על מה שנוח לנו לחשוב או על אמונות מימי הביניים.

הזכות לחיים ללא סבל, למשל, היא זכות שיכולה להיות לא רק לאדם, אלא לכל יצור שמסוגל לחוש סבל. מצד שני אין צורך ואין הגיון להעניקה למי שאינו עונה על תנאי זה.

האם קוף מסוגל לחוש סבל? תשובה שלילית לשאלה זו תהיה עלבון לאינטליגנציה של השומע.
האם עכבר מסוגל לחוש סבל? לעכבר יש מערכת עצבים מרכזית, וקיומה של מערכת כזאת הוא תנאי מספיק לתחושות כאב שגורמות לסבל פיזי. בכך שעכבר מסוגל לחוש סבל ניתן להיווכח גם ע"י תצפית פשוטה בעכבר שנמצא במצוקה. העכבר ינסה להמלט וישדר את סבלו לכל עבר בכל דרך אפשרית. כנ"ל לגבי כל שאר היונקים, הצפרדעים, הדגים, וכל שאר בעלי החוליות.
האם חיידק מסוגל לחוש סבל? לכך אין בידינו ראיות, ואין סיבה להניח שחיידק מסוגל לחוש סבל.

כשם שבני-אדם זכאים מעצם קיומם לחיים ללא סבל, כך זכאים אפריורית גם הקוף, העכבר והצפרדע לחיים כאלה, לפי עקרון השוויון. עבור החיידק, לעומת זאת, אין לזכות לחיים ללא סבל כל משמעות.

האם אותם דברים גורמים אותו סבל לקוף ולצפרדע? בהחלט לא. לדוגמא: אחד הדברים שגורמים את הסבל הרב ביותר לקופים הוא בידודם מקופים אחרים מאותו סוג. תצפיות בקופים שגדלו בכלוב מבודד הראו שלקופים אלה נגרם נזק נפשי חריף, גם אם בזמן זה הם אכלו כיאות וזכו להעשרה. לעומת זאת, אין בידינו ראיות מוצקות לכך שגם הצפרדע זקוקה לחברת צפרדעים מסוגה על מנת לחיות את חייה ללא מצוקה נפשית ניכרת. יתכן שאנו סבורים כך רק עקב חוסר הבנתנו את אופיה של הצפרדע, אך בכל מקרה ברור שבין הצפרדע ובין הקוף ישנם הבדלים מבחינת תחושת הסבל שלהם וצרכיהם הייחודיים. בנוסף לכך, כשם שיש הבדלים בין צרכיהם ורצונותיהם של בני-אדם שונים, כך יש הבדלים בין הצרכים הנובעים מאופיין של חיות שונות מאותו מין. המסקנה מכל אלה היא שכאשר אנו בוחנים את מחויבותנו כלפי בעלי-חיים, עלינו להתחשב בכל בעל-חיים על פי צרכיו האינדיבידואליים, ולא להתייחס אליו כאל פרט בקבוצה הומוגנית כביכול של "בעלי-חיים".


ג. ניסויים בבעלי-חיים - "כי אנחנו יכולים"

ניסויים בבעלי-חיים הם שיטה שנולדה לפני כמה מאות שנים, כאשר החליט האדם לראשונה לנצל בעלי-חיים לצרכי מחקר ביולוגי, לבדיקת השפעתם של חומרים בלתי ידועים, ולמטרות נוספות בעלות אוריינטציה מדעית. בעלי-החיים במעבדות הניסויים (המכונים בעגה המקצועית "מודלים חייתיים") משמשים כמודלים לאדם, והניסויים שמתבצעים בהם נעשים בעיקר לתועלתו של האדם ולא לתועלת החיות. התעקשותם של מוסדות המחקר להסתיר מהציבור את מעבדות הניסויים בבעלי-חיים, יחד עם תמונות הזוועה שנחשפות בכל פעם שהציבור זוכה לקבל הצצה נדירה למעבדות אלה, הפכו את הנושא לעניין שנוי במחלוקת יותר מניצול של בעלי-חיים בחקלאות למשל.

השוני הביולוגי הרב בין בעלי-החיים שאינם אדם לבין האדם, גורם לפעמים להטעיית חוקרים, ולכך שרובם המוחלט של הניסויים בבעלי-חיים אינו מסתיים בהישגים בעלי משמעות יישומית לאדם. מבחינה מדעית טהורה, אין עוררין על כך שהמודל האמין ביותר לאדם הוא האדם. עם זאת, מכיוון שהניסויים המדעיים שבהם מדובר גורמים לאובייקט הניסוי סבל רב שבמקרים מסוימים עלול להמשך חודשים ואף שנים, ומכיוון שאובייקט זה מסכן את בריאותו ואת חייו, נמנע הממסד המדעי מלבצע מחקרים כאלה בבני-אדם מסיבות מוסריות. הניסויים שבכל זאת נערכים בבני-אדם, נערכים רק באנשים שהתנדבו לכך מרצונם, ותוך הקטנת גורמי הסיכון למינימום האפשרי.

עקרון השוויון דורש מאיתנו, כזכור, התנהגות שווה בתנאים שווים. מכאן שניסוי מדעי שאנו נמנעים מלבצע בבני-אדם משום שהוא מכאיב, עלינו להמנע מלבצע גם בבעלי-חיים שגם הם מסוגלים לחוש כאב. שימוש בטענות כגון "אבל החיות לא מדברות", "אבל לחיות אין תודעה עצמית" וכו´, רק כדי להצדיק גרימת סבל לבעלי-חיים, דומה לשימוש בטענה "אבל הוא מוסלמי" כדי להצדיק מדוע לא יורשה אדם מסוים להכנס לקאנטרי קלאב. בשני המקרים מדובר באפליה שמסתמכת על הבדלים שאינם קשורים מהותית להחלטה שעל הפרק. כאשר אנו עומדים לבצע ניסוי מכאיב בבעל-חיים, להגביל במודע את חירותו או לנקוט בכל פעולה שתגרום לו סבל, אין זה משנה כלל אם הוא מסוגל לדבר או לזהות את עצמו בראי. השאלה היחידה הרלוונטית לעניין זה, כפי שהבחין הפילוסוף ג´רמי בנת´אם בסוף המאה ה-18, היא "האם הוא מסוגל לסבול?"

אם התשובה לכך חיובית, ובכל זאת אנו עושים לבעל-החיים בכפייה את מה שלא היינו עושים לאדם, הרי שעברנו במודע על עקרון השוויון וגרמנו עוול מוסרי.

מדוע, אם כן, אנו משתדלים להמנע מאפליית בני-אדם לרעה אך איננו נמנעים מאפלייה כנגד בעלי-החיים? כי אנחנו יכולים. היכולת הטכנית והרשות החוקית להפעיל מדיניות מסוימת, בצירוף עם התועלת שניתן להפיק ממעשה זה, היא ה"צידוק" שליווה את כל מעשי האפלייה הבלתי מוסריים שביצעה החברה האנושית לאורך ההיסטוריה. כאשר קנינו עבדים וניצלנו אותם במשך כל ימי חייהם, עשינו זאת כי החוק לא מנע זאת וכי היתה בכך תועלת רבה עבורנו. כאשר במדינות העולם השלישי מועסקים ילדים קטנים בשכר רעב, נעשה הדבר כי זה מתאפשר שם מבחינה חוקית וללא ספק גם חוסך כסף רב למעסיקים. "טיהור אתני" נעשה תמיד כאשר הקבוצה האתנית הנפגעת אינה מסוגלת להשיב מלחמה שערה, ותמיד יש מאחוריו נימוקי תועלת - תועלת לצד האלים, המגרש והמשמיד.

מי שמחשיב את עצמו כאדם מוסרי, לא יכול להשלים עם אפלייה ועם ניצול של אין ספור בעלי-חיים שאינם יכולים לעמוד בעצמם על זכויותיהם, ואינו יכול לתת לתועלת המופקת מניצול זה לעוור את עיניו בפני העוול שנגרם להם. לא מדובר כאן בהגיגים פילוסופיים בעלי משמעות תיאורטית בלבד: הדיון המוסרי והאתי משחק תפקיד מכריע בקביעת יחסנו לבעלי-החיים בכלל ומדיניות הניסויים בבעלי-חיים בפרט. רק לפני עשרים שנה טענו חברות הקוסמטיקה שאין שום דרך לבדוק את מוצריהן בלי שימוש בבעלי-חיים, ובעקבות הלחץ הציבורי פותחו מאז שלל חלופות מוכחות וטובות למטרה זו. גם בימים אלה אנו עדים לתמורות המתחוללות במדינות המערב: מנגנונים משפטיים שיגנו על בעלי-חיים מפני ניצול לרעה מוקמים ומעוגנים בחוק; ניסויים בבעלי-חיים מצומצמים ומוחלפים בכלים מדעיים חדישים יותר ובמתודות מחקר מודרניות שאינן מתבססות על ניסוי וטעייה ואינן גורמות סבל; הפיקוח על הניסויים בבעלי-חיים מתהדק ומשתפר, כמו גם תנאי החזקת חיות מעבדה; חלקן אף זוכות לשיקום לאחר הניסויים במקומות ייעודיים שהוקמו למטרה זו.

התנגדות מוסרית עקרונית לניסויים בבעלי-חיים בשם עקרון השוויון, מבטאת ערך מוסרי שדוחף את האנושות קדימה לעבר מדע טוב ונכון יותר ולעבר עולם טוב יותר לבני-אדם ולבעלי-החיים גם יחד. השינוי לא יבוא ביום אחד, אך ההיסטוריה הראתה שכל מאבק על אכיפת עקרון השוויון, סופו לנצח. הדרך האפקטיבית ביותר לעשות זאת כיום היא באמצעות לחץ ציבורי לצמצום התופעה עוד ועוד, אם ע"י הקצאת משאבים שיושקעו בפיתוח חלופות לחיות מעבדה, אם ע"י שיפור תנאי החזקתן ושיקומן, ואם ע"י חקיקה שתאסור גרימת ייסורים קשים לבעלי-חיים חפים מפשע, שיכולתם לסבול מכאבים אינה שונה מהותית מזו של האדם.

(מאי 2002, פורסם במקור באתרים "וואלה" ו"תפוז")

התנגדות לניסויים בבעלי-חיים:

היכן ההוכחות כי ניסויים בבעלי-חיים מועילים לבני אדם?
ניסויים בבעלי-חיים – דוגמה מיושנת / תמיר לוסקי
האם ניסויים בבעלי-חיים תורמים לבריאות האדם? – בזכות הספק / ד"ר אלעד פייגין
קהות חושים / ד"ר צביקה רייטר
למה אנחנו מפסידים במלחמה בסרטן / קליפטון ליף, פורצ'ן מגזין
בעלי-חיים הם קורבנות מיותרים / ד"ר אלעד פייגין ותמיר לוסקי

"ניסויים בבעלי-חיים הם כמו הימור בקזינו" / ד"ר אנדרה מנשה
אי המוסריות של ניסויים בבעלי-חיים / אסף עמית
פולמוס / אסף עמית
האם מוסרי לבצע ניסויים בבעלי-חיים? / יריב גלבוע